בכל יום מתפרסמות מאות ידיעות חדשותיות – כלכלה, פוליטיקה, טכנולוגיה, תרבות. אולם בין השורות, שוכנים להם רגעים אנושיים, עדינים ושבריריים, שלא תמיד מקבלים כותרת – האבל. מדובר לא רק באירועים גדולים כמו מות דמות ציבורית, אלא באובדן האישי, השקט, שלעיתים מופיע בפינה קטנה בעיתון, ולעיתים כלל לא.
האם התקשורת מסוגלת לשאת אבל? האם יש מקום לידיעה שכולה רגש? ומה קורה כשהציבור פוגש טרגדיה דרך מסך הטלוויזיה?
מהו "אבל ידיעות"?
המונח "אבל ידיעות" מתאר את התגובה הציבורית, העיתונאית והרגשית לאובדן – בין אם הוא אישי, קולקטיבי או לאומי – כפי שהוא מתבטא באמצעי התקשורת. לעיתים מדובר בהודעת מוות קצרה במדור "מודעות אבל", ולעיתים באייטם חדשותי על אסון רב־נפגעים, מוות של ידוען או פיגוע טרגי.
אך לא פחות חשוב – מדובר גם בהשפעה של הסיקור על הקוראים והצופים: איך אנחנו מגיבים כשאנחנו נחשפים למוות דרך עמוד חדשות? איך אנחנו מעבדים צער כשמדובר באדם שאיננו מכירים?
הכאב המתוקשר
תקשורת היא כלי עוצמתי. כשאובדן מדווח בכלי תקשורת – הוא מקבל תוקף. הוא "אמיתי", ציבורי. במקרה של ידוענים או אירועים טראומטיים, מדובר לעיתים ב"צער לאומי" או "אבל קולקטיבי". מילים כמו "הלם", "טרגדיה", ו"מדינה באבל" מככבות בכותרות.
אך החשיפה הזו מביאה איתה גם סכנות – טשטוש הגבולות בין דיווח לרכילות, בין אמפתיה לניצול. לא פעם תישאל השאלה: האם ניתנה למשפחה פרטיות? האם הידיעה מכבדת את הזיכרון או מחפשת רייטינג?
שכול ותקשורת בישראל
בישראל, נושא האבל הציבורי הוא טעון במיוחד. יום הזיכרון, פיגועים, מלחמות – כולם משולבים בסיקור שכולי-לאומי. מדובר במדינה שבה כמעט כל אזרח מכיר מישהו שאיבד מישהו.
התקשורת הישראלית למדה עם השנים לפתח שפה רגישה יחסית: תמונות בשחור לבן, שירים שקטים, ראיונות עם בני משפחה. אבל גם כאן – יש לא מעט ביקורת: האם יש הבחנה בין אבל פרטי לקולקטיבי? האם יש "היררכיה של כאב"?
האבל שלא נכנס לחדשות
מנגד, ישנם מקרי מוות ואובדן שלא נכנסים לידיעות כלל. למשל, מוות של אדם ערירי, התאבדות, או מקרים שאינם "חדשותיים". משפחות רבות מרגישות שבנם או בתם אינם "שווים סיקור", וזו פגיעה כפולה – גם באובדן וגם בהכרה בו.
עיתונאים רבים מנסים לשנות זאת – לפרסם סיפורים אנושיים גם כשאין "עניין ציבורי מובהק", ולהביא קול גם למי שאין לו קשרים או פרסום. המאבק הזה, על נראות האבל, הוא גם מאבק על צדק חברתי ורגשי.
בין אינפורמציה לאמפתיה
האתגר המרכזי של "אבל ידיעות" הוא לשלב בין שני עולמות: הדיווח העיתונאי – מדויק, מהיר, עובדתי – לבין עולמו של האבל – איטי, סובייקטיבי, כואב.
יש הבדל עצום בין כותרת קרה כמו "נהרג בתאונה" לבין כתבה שמספרת על חייו, על בני משפחתו, על חלומות שלא יתגשמו. ככל שהתוכן נעשה אישי יותר – כך הקוראים מגיבים ברגש עמוק יותר.
תפקידו של הקורא
אבל אינו רק מה שהתשקורת בוחרת לפרסם – אלא גם איך שאנחנו בוחרים לקרוא. האם אנחנו עוצרים לרגע, קוראים עד הסוף, משתתפים בצער, או ממשיכים לגלול?
האם אנחנו משתפים ידיעה על מוות כי היא נוגעת בנו – או כי היא "וויראלית"? גם לנו כצופים יש אחריות: להפוך את הצער למשהו אנושי, לא רק לנתון סטטיסטי.
לסיכום
"אבל ידיעות" אינו מונח רשמי, אך הוא מתאר תופעה עמוקה – המפגש בין כאב אישי לבין עולם תקשורתי מהיר. ככל שנדע להקדיש תשומת לב, רגישות וענווה לסיפורי אובדן, כך נבנה חברה שלא רק מדווחת – אלא גם מרגישה.